אלדן תחבורה בע"מ נ' שלוסברג ואח'

פסק דין

לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 12/5/11 בין רכב בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת"), לבין רכב בו נהגה הנתבעת 1, שהינו בבעלות הנתבע 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

הצדדים ביקשו שאכריע בשאלות האחריות בלבד, שכן יש להם הסכמה בעניין סכומי הנזק ככל שהתביעה תתקבל.

אין מחלוקת, כי התאונה ארעה בשעה ששני כלי הרכב נסעו לאחור, דא עקא שנהג התובעת טוען, כי ראה את רכב הנתבעים מגיע, עצר את הרכב, צפר, אולם הנתבעת לא שמה לב לרכבו ופגעה בו בשעה שרכבו נמצא בעצירה מלאה.

נהג התובעת העיד, כי לאחר התאונה יצאו מן הרכב הנתבעת ואמה, תחילה הן הכחישו ואחר כך אמה של הנתבעת ביקשה כי לא יתבעו.

מטעם התובעת העיד גם אדם נוסף, שישב לפי הטענה ליד נהג התובעת, שגם הוא העיד, כי נהג התובעת יצא מהחניה בנסיעה לאחור, נעצר וצפר, או אז העד הסתובב לראות למה צפר, וארעה התאונה. לדבריו בין הצפירה לפגיעה חלף פרק זמן של שניה או שתי שניות.

הנתבעת העידה, כי נכנסה לחניון עפר לא מוסדר שהמכוניות בו צפופות מאוד, נסעה ישר עד סוף החניון, ראתה שאין חניה, הסתכלה לאחור ונסעה לאחור כשהיא מאוד צמודה למכוניות בימין, פתאום רכב התובעת נסע לאחור וארעה התאונה. הנתבעת טענה, כי שני כלי הרכב נסעו לאחור – היא לא ראתה את רכב התובעת ונהג התובעת לא יכל לראות אותה. הנתבעת העידה, כי החלק האחורי של רכבה הוא עם שתי דלתות נפתחות ופעם ראשונה שידעה שיש תאונה זה כשהרגישה את הפגיעה ברכב. לדבריה עצרה, כי ראתה את הרכב פתאום.

בחנתי את עדויות הצדדים והגעתי למסקנה שעיקר האחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבעת 1. הנתבעת, לפי דבריה שלה נסעה לכל אורך החניון בנסיעה לאחור לאחר שלא מצאה חניה, כששדה הראיה שלה מוגבל וכשהיא צמודה לכלי הרכב מימין - כך לדבריה - שעה שהעידה שלא ראתה ולא יכלה לראות את רכב התובעת ואכן לא הבחינה ברכב התובעת עד רגע התאונה ממש. הנתבעת-1, הייתה צריכה לצפות, כי כלי רכב יצאו מן החניות בנסיעה לאחור וכי לא תוכל לראותם. היה עליה להימנע מנסיעה ממושכת לאחור, או לחלופין לדאוג למכוון. יצויין, כי לפי עדות עד התובעת, עם הנתבעת ברכב הייתה אמה, כך שיכלה להסתייע בה. יוער עוד, כי האם לא הובאה להעיד, דבר שעומד לחובת גרסת הנתבעים שנמנעו מהעדת עד רלוונטי.

לעומת עדות יחידה של הנתבעים - מטעם התובעת העידו שני עדים, נהג התובעת והעד שישב לידו, שניהם העידו, כי התאונה ארעה שעה שהרכב עמד וכי נהג רכב התובעת צפצף ועצר את הרכב בטרם התאונה. אכן מדובר בעדים שיש ביניהם ככל הנראה קשרי חברות, אבל אין בכך כדי לאיין לחלוטין את עדותו של עד הראיה.

על אף האמור, אני קובעת, כי לנהג התובעת אשם תורם של 20% לקרות התאונה. נהג התובעת העיד כי כשבא לצאת מן החניון, נסע לאחור כדי לעשות פניה לאחור מכיוון היציאה לרחוב ואז ראה את רכב התובעת מתקרב בנסיעה לאחור, נהג התובעת העריך, כי שני כלי הרכב לא יוכלו לעבור והסתפק בכך שצפצף ועצר שכן חשב שזה יספיק, אבל הנתבעת המשיכה ופגעה בו. בחקירה הנגדית הוסיף נהג התובעת כי חלפו 5,10 שניות מאז שעצר – מדובר בפרק זמן מספיק ארוך, בו יכל נהג התובעת לנסוע קדימה ולאפשר לרכב הנתבעים לעבור ולו היה נוהג כך, יתכן שהיה מקטין או מונע את תוצאות התאונה. נהג התובעת העריך שדי יהיה בצפצוף, אבל הלכה למעשה, הנתבעת לא שמעה את הצפצוף וכלל לא הבחינה בו, כך שהערכת נהג התובעת הייתה שגויה. מכל מקום, שעה שגם נהג התובעת נסע לאחור זמן קצר לפני התאונה וגם עליו הייתה החובה להיזהר ולהמנע מלצאת מן החניה אם הדרך אינה פנויה, קיים מצידו אשם תורם מינימלי לתאונה.

משכך, ישלמו הנתבעים 80% משיעור הנזק שנגרם.

כמו כן, ישלמו הנתבעים את שכר העדים כפי שנפסק, אגרה כפי ששולמה ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ד, 19 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.